נסיוני כאיש תוכן כולל גם עריכת ראיונות עומק עם בעלי עסקים ויזמים, המתאימים לפרסום ככתבות מגזין וכן מתאימים לשמש כתכנים שיווקיים לקידום העסק.

לפניכם ראיון מגזיני אותו ערכתי עם  מבעלי  "למה לא", סטודיו להפקות וידאו. הראיון פורסם באתר המגזין "כלכליסט אינסיידר".

ביקור בארץ למה לא

​בבניין אפרורי למראה באחד מרחובות יפו נמצא חדר סטודיו צבעוני, משובץ עמדות עריכה וחלומות קטנים-גדולים שהופכים לסרטים. איזה מסלול חיים הביא להקמת הסטודיו? האם הכישלון באמת מחשל? ומה בין כל זה לחייו של בעל עסק בישראל?

"מה שלמדתי זה שהלקוחות יודעים הכי טוב מה הם רוצים, נניח תבוא אלי, אתה רוצה לעשות סרט, אבל אין לך רעיון, אין לך שום דבר, אני לא יכול. תן לי איזה משהו, איזו התחלה, אני חייב את ההתחלה הזו ממך, להבין מי אתה, מה הקטע שלך, ואז אני מציע לך רעיון שהדבר הקטן שאמרת נמצא בפנים.. ומשם ממשיכים".

אז נתחיל בזה, מי אתה? מה הקטע שלך?
"אני שי גוירצמן, בן 40, נשוי, שתי ילדות, גר בת"א, אני עורך ויש לי חברה להפקות וידאו, עם רוני שהוא שותף וגם חבר".

ומה הקטע שלך?
לעבור את היום הזה בשקט, אז די להפריע".

גם מרואיינים מסתבר יודעים הכי טוב מה הם רוצים. הכתבה על סטודיו "למה לא" היתה אמורה להיות הסיפור של שי גוירצמן, בעל עסק, מעמד בינוני כמוני כמוכם, שמצא את עצמו באמצע החיים מתפרנס מלעשות סרטוני בר מצווה וחתונות לילדים של משפחות האלפיון העליון. ראיון נחמד עם קצת אמירה חברתית, שהתנפץ על רצפת חדר העריכה במשרד "למה לא" ביפו.

"זה לא הסיפור שאתה צריך לספר".

למה לא?
"דבר ראשון סרטים למשפחות זה אולי 20 אחוז ממה שאנחנו עושים, רוב העבודה היא מול חברות, דבר שני, ממש לא כל המשפחות כאלה עשירות, יש לא מעט 'הישראלי הממוצע' ודבר שלישי, אתה ציני, אתה תוציא אותם רע. הסיפור האמיתי כאן זה העסק, אתה יודע מה זה לנהל עסק בישראל?"

אוקיי, אז בוא נלך להתחלה, איך הגעת לתחום הזה?
"תכל'ס התגלגלתי לזה, כאילו בוא נגיד את האמת אני לא איזה טייקון, לא היתה פה איזו תוכנית גדולה לממש. גם לא הייתי מאלה שהסתובבו עם מצלמה מגיל 9 וצילמו סרטים. למדתי תקשורת וקולנוע באונ' ת"א, כי ככה יצא, זה נראה לי אז מעניין יותר מכלכלה או מנהל עסקים. למדתי קופירייטינג אצל תרצה גרנות, כדי שיהיה לי גם משהו מעשי.

התחלתי לעבוד במחלקת פרומו בטלוויזיה החינוכית. הייתי תסריטאי ולא נתנו לי לערוך כי לא ידעתי. די עיצבן אותי שהורסים לי את התסריטים, אז הלכתי ללמוד עריכה ושסיימתי מצאתי עבודה בסטודיו קטן. אחרי כמה חודשים הסטודיו נסגר, נשארתי בלי עבודה ולא ממש הצלחתי למצוא משהו במקום, אז קניתי מערכת והתחלתי לערוך מהבית, לבד, זה היה ב-2005".

כל כך פשוט?
"לא פשוט בכלל, זו היתה השקעה גדולה, רק הדוגם קלטות עלה 12 אלף ₪, הרוב מהחסכונות, קצת מההורים. היתה שם התלבטות, לא ידעתי אם לעשות את זה לא לעשות את זה, בכל זאת זה הרבה כסף וגם ידעתי שאין הרבה עבודה בשוק. בדיוק פינו את הדירה של סבא וסבתא שלי ולסבתא שלי היה שולחן ממש גדול, כמו שולחן עריכה, אז לקחתי את זה בתור סימן שזה צריך לקרות. הבאתי את השולחן הביתה. וזהו התחלתי לעבוד".

כל ההתחלות…

אוקיי, קיבלת החלטה, קנית מערכת, איך מזה מתחילים לעבוד? איך מקימים את העסק בפועל?
"בהתחלה זה היה מצחיק-עצוב, יופי, התחלתי לעבוד, בכותרת – יש לי עסק. בפועל – אני קם בבוקר, מת, אין כלום, לא ממש ידעתי איך להתחיל. אז הלכתי לחבר שלי שאול מזרחי (בעל מועדון הבארבי), והצעתי לו לעשות קליפים, בדיוק התחיל ערוץ 24. התחלתי לעשות קליפים ממש בחינם, עוד אחד ועוד אחד".

ובזכות הקליפים הגיעה עבודה?
"בהתחלה לא, אבל השתפרתי בתור עורך ולימדתי את עצמי לביים לבד והכי חשוב, הפנמתי שאני יכול לעשות את זה, שיש לכישורים שלי ערך אמיתי. אחרי שהבנתי את זה, החלטתי להיות קצת חוצפן חיובי – התקשרתי לכל מיני חברות הפקה והצגתי את עצמי יותר ממה שאני – "סטודיו", לא הצגתי את עצמי כמישהו שעובד מהבית. ואיך שהוא זה התחיל לתפוס.

מספיק פעם אחת שאתה מכניס רגל, התקשר אלי יום אחד מפיק מאיזה חברה, ממש לא מהליגה שלי. אמר לי – שמע יש לנו איזה התקלה, הבריז לנו צלם להפקה היום. במקרה הייתי אצלו בבוקר, נתתי לו קורות חיים, איזה תיק עבודות, שני קליפים של 'בוטן מתוק בקרקס', אמר לי בוא. באתי, באפס כסף, עשיתי, היה מבסוט ואז אחרי שבועיים עוד טלפון מהמפיקה שלו והשם שלך מתחיל.. להתפזר, לאט, לאט, בקצב של זחילה".

ואז נהיה מזה עסק?
"בקושי, הדבר שבעצם הרים אותי היה השוק הפרטי, כשהתחלתי לעשות סרטים לאירועים, בר מצוות, חתונות, הכי פשוט. קודם התחלתי לעשות לקרובים: לרואה חשבון שלי, לזה שלי, להוא שלי וההוא מספר לחבר, אתה עושה עוד אחד ועוד אחד. עדיין, זה לא הספיק לפרנסה".

אז מה שינה את זה?
אני חושב שאחד הברייקים הגדולים שהיה לי, מפיק מוזיקלי די ידוע, עשיתי לבן שלו סרט בר מצווה, עוד שהייתי שכיר, התחבבנו אחד על השני, התחברנו, ניסה לסדר לי פה לסדר לי שם. הייתי בפגישה אצל מפיק אירועים גדול, שתבין להשיג פגישה כזו, זה כמעט בלתי אפשרי, מתקשרים המון אנשים, רוצים פגישה אומרים לך כן, כן, כן.. שלח לנו שואוריל (תיק עבודות, י.ר.) פעם ב.. מישהי עונה לך לטלפון, במקרה יש לה גם זמן, אומרת לך בוא. לוקחת אותך לפגישה.

בשיחה איתה סיפרתי שאני עובד עם המפיק ההוא, לפעמים אתה צריך להציג משהו יותר ממה שאתה. הפגישה נגמרה, כאילו לא היה כלום. אחרי שבועיים היא התקשרה אלי, היא זכרה את הקשר שלי למפיק – אמרה שהיא רוצה להקליט איזה שיר לאיזה לקוח שמגיע מארה"ב. העברתי למפיק את הפרטים ואז אמרתי לעצמי– רגע מה אכפת לי, אני אבוא להקלטה.

באתי להקלטה. במקרה מפיק אירועים מהגדולים בשוק, שעד היום אני עובד איתו, הגיע כמה דקות לפני, עמדנו באולפן, מדברים, שיחת חולין: מה אתה עושה? אני עושה סרטים לאירועים, בוא תראה לי משהו שעשית, הראיתי לו איזה סרט, אמר לי סבבה עוד מעט תגיע המשפחה, תראה להם את הסרט. הגיעה המשפחה זוג גרמנים עשירים, הראיתי להם את הסרט, מתלהבים ושואלים – כמה עולה הסרט הזה? לפני זה המפיק אמר לי – אם הם שואלים על כסף, תגיד להם X אלפים דולר (המספר המדויק שמור במערכת). אבל לא יכולתי, מי הכיר סכומים כאלה בכלל? אמרתי X אלפים ש"ח וגם זה, רעדה לי היד.

סוף דבר, התחלתי לעבוד עם אותו מפיק אירועים ומשם זה כבר זרם, נהייתי עסק".

השותף הטוב והשותף הרע

"רוני ושי? לגמרי זוג נשוי" (הדס, מנהלת הסטודיו)

שותפות עסקית, יעידו אינסוף תביעות ודיונים בבתי המשפט, היא לא מערכת יחסים קלה לתחזוק. פעמים רבות אותם שותפים שנכנסו לעסק שלובי ידיים מוצאים את עצמם משני צדי המתרס, נאבקים עד זוב כסף זה בזה ומחריבים את מה שבנו בעמל משותף. 7 שנים עברו מאז הקמת סטודיו "למה לא" והעדויות בשטח מסמנות כי צמד השותפים המייסדים: רוני יואל ושי גוירצמן, עדיין מצליחים להחזיק מעמד. מה גורם לשותפות בין השניים לעבוד? התשובה מעיד שי, התגבשה כבר בראשית דרכם המשותפת.

אז יש לך עסק, אתה מרוויח, למה נכנסת לשותפות עם רוני?

"את רוני הכרתי בטלוויזיה החינוכית, עבדנו ביחד ונהינו מיודדים, הוא גם סידר לי כמה עבודות שהתחלתי לערוך. יום אחד הוא מתקשר אלי, הוא היה שכיר ומתוסכל מהעבודה, אמר לי- בוא נעשה משהו ביחד, דיברנו ברמה הכללית. אחרי כמה זמן הוא התקשר אלי 'התפטרתי מהעבודה, פותחים' אמרתי – טוב, וזהו, משם התחלנו".

ישר הסכמת? לא הייתה התלבטות, כדאי, לא כדאי?
"היתה, התייעצתי עם אבא שלי, לא לגמרי ידעתי מה לעשות. זה היה באמת סוג של הימור, כי כבר היה לי את הלקוחות שלי ואת הנישה שלי של הבר מצוות והחתונות".

מה השתנה ברגע שהעסק הפך להיות של שניכם?
"התחלנו לחפש משרד לסטודיו, בינתיים ערכתי קצת בבית ואת רוב העבודות העברנו לפרילנסרים. ההתחלה הייתה מאוד קשה, לא משכנו כמעט משכורות, כל העבודה הגיעה ממני, רוני ניסה, אבל זה לוקח זמן, אתה לא הופך ביום אחד לשם שמכירים. באותה תקופה גם היד שלי התחילה לכאוב, לא יכולתי לערוך יותר מדי, זו הייתה תקופה שרק גלגלנו כסף, מהלקוחות לפרילנסרים. אתה לוקח עבודה ב-1,800 ₪, משלם אלף לעורך פרילנסר, עם כל ההוצאות, לא נשאר לך כלום.

ועל זה באו עוד דברים, באמת, כל המחלות ילדות שיש לעסק: עובדים שלא התאימו, לקוחות בעייתיים, שאין עבודה אתה לוקח כל מה שנותנים והפסדנו כסף והיו חייבים לנו כסף. רצף של מזל רע, היינו קשורים לאיזו חברת הפקות שנתנה לנו המון עבודה והחברה פושטת רגל, כל הכסף הלך. ים של בעיות טכניות, קנינו מחשבים חדשים, גרועים, הכל הלך נגדנו. באותה תקופה משכנו משכורת, בקושי 3,000- 4,000 בחודש, ויש הוצאות: מס חברות וארנונה ומשכורות וזה מתחיל להצטבר ואז מתחיל הלחץ מהבנק ואתה רואה שאתה מתחיל לחיות במינוס. זו התחלה כזו ש.. בשיא הכנות זה לא היה נראה טוב, רחוק ממה שדמיינתי".

היו מחשבות לוותר, לסגור?
"היו, אני אשקר אם אני אגיד שלא, אבל שזה שהחזקנו מעמד זה הרבה בזכות רוני. היה את כל הקושי של העסק אבל רוני הפתיע אותי, הבנאדם ואני אפילו לא יכול להגיד את זה על עצמי, הוא נשמה טהורה, הוא בנאדם ישר פלס, הכי פתוח בעולם, הוא הודי והודי במובן הטוב, תפיסת עולם של קארמה, החיים יפים. הכל זורם אצלו, הוא לא מתחבט בבעיות מהעבר, מסתכל קדימה, אופטימיסט, אוהב לעבוד ותמיד רץ קדימה. אני ההפך מזה – פסימיסט, דכאוני, עצבני. עם כל הבעיות והחרדות, הוא היה אומר לי 'תירגע, יהיה לך אולקוס יהיה בסדר'.

אז מה שהחזיק אתכם זה האופי שלו בעצם?
"גם וגם החיבור בינינו, הכי פתוח, חצי-חצי ולא מתחשבנים. לא היה בינינו אף פעם בעיות של כסף, היה בינינו אמון מהשנייה הראשונה. וגם לא היה בינינו שום אגו, היה חשוב לשנינו שזה יזרום, שזה יצליח, הוא נתן את הנשמה ואני נתתי את הנשמה וזה מה שהוציא אותנו מהבוץ".

איך זה קרה בפועל?
"מה שהיה באמת יפה, זה בהסתכלות אחורה. שבשנה הראשונה אני סחבתי את הסטודיו, רוני לא הצליח להביא את העבודה, וזה התהפך, וזה עוד פעם התהפך וזה כל פעם משתנה. יש תקופות שאני יותר חזק ויש תקופות שהוא יותר חזק ויש תקופות שיש רק לקוחות פרטיים, שזה יותר התחום שלי ויש תקופות שיש יותר לקוחות עסקיים, שזה התחום שלו. תוך כדי גם התחלנו לחלק את העבודה בינינו, כל אחד במה שהוא טוב".

מה החלוקה ביניכם?
"רוני הוא יותר איש של שיווק, איש של אנשים. הוא פלרטטן כזה, הוא יותר מתחבב, בצורה חיובית, כל השכונה פה ביפו חברים שלו. הוא מכיר את הבעלים של המסעדה שם וזה שעושה שיפוצים פה, את כולם. ואני ההפך, בקושי אומר שלום שאני עובר ברחוב.

אז הוא הולך לפגישות, הוא יותר מתעסק בלקוחות העסקיים, הוא יכול להיפגש עם כל המפיקות ולהסתדר איתן. אני בחיים לא יכול לעשות את הדברים האלה. בגלל שהוא יותר הפרונטמן שלנו, אני תפסתי את הנישה של האיש שנמצא בסטודיו, מנהל את הקריאטיב ואת מה שקורה בחדר עריכה. גם בחלוקה האדמיניסטרטיבית, הוא האיש הטוב ואני האיש הרע, הוא מדבר עם הלקוחות, נותן שירות במלוא מובן המילה ואני האיש הרע, מתעסק בכספים, במשכורות, בעובדים, לסגור מחירים ולמה לא שילמתם, ולריב עם אנשים. זה יותר מתאים לי, עזוב, לא מתאים לי, אבל זה בטח לא מתאים לו. לי זה לא מתאים כי אני שונא את הנהלת החשבונות הזו, אבל אני עושה את זה, כי אני יכול לעשות את זה. הוא לא יכול לעשות את זה".

כמה נכנס כמה יוצא, הכי קר שיש

כמה מתוך העבודה שלכם זו עבודה מקצועית נטו וכמה זה הניהול של העסק, המסביב?
"בהתחלה היינו עושים הכל וזה עבד. בשלב מסוים גדלנו ויותר מדי, לא הייתי נוגע במערכת עריכה, רוני לא היה יוצא לצלם, הכל היה עובר לפרילנסרים. עוד פעם הפסקנו להרוויח, שזה מטריף, אתה לכאורה מצליח, יותר לקוחות, המחזור גדל, אבל כלום מזה לא נשאר אצלך ומתחיל שוב מינוס. המינוס הזה כל הזמן גדל, אתה לוקח עוד הלוואה ועוד הלוואה. לפני שנה, הבנו שצריך לעצור את זה, הלכנו לייעוץ עסקי של מט"י, והיועץ סידר לנו את העניינים קצת".

מה הוא אמר?
"את מה שהיינו צריכים לשמוע, הוא פתח קובץ אקסל ואז באופן הכי ישיר: 'לא מעניין אותי שאתם אוהבים את המקצוע שלכם, לא מעניין אותי שאתם טובים, אתם משקיעים, אתם איכותיים, מה שמעניין אותי זה האקסל. כמה נכנס כמה יוצא, מספרים, הכי קר שיש', נתן לנו הסתכלות מאוד קרה על העסק. רוני ניסה להסביר לו שאנחנו משקיעים עוד כמה מאות שקלים כדי שהסרט יצא יותר טוב, הוא הסתכל עליו – 'מה זאת אומרת כמה מאות? אם אתה לא גובה את זה, אתה לא עושה את זה. חשוב לכם שימור לקוחות? יופי, שימרתם לקוחות והייתם צריכים להגיע אלי'".עובדות ומספרים

ואיך מיישמים את זה בפועל?
"התחלנו לחזור למקורות, רוני יותר מצלם, אני יותר עורך. הדס מנהלת את הסטודיו, היא דואגת שהסטודיו גדל או מתכווץ, מתאים את עצמו לעבודה, אם אין עבודה רק היא נמצאת, אם יש עבודה, אז מזמינים עורכים. זה עובד יפה, אבל לא לעולם חוסן, מספיק פשלה אחת ואתה יכול לאבד לקוח, פתאום יש לך מישהו רציני שמפסיק להזרים לך עבודות, זו בעיה".

אז מצד אחד צריך לדאוג שהלקוח יהיה מרוצה ומצד שני להסתכל על המספרים?
"זה הרעיון וזה באמת לא קל, הניגוד הזה. למשל לקוח שיש לו סבב תיקונים חמישי על דברים שהיו בסדר והוא ביקש לתקן אותם ועכשיו הם לא בסדר והוא רוצה שנתקן אותם והוא כבר עבר את התקציב של הפרויקט, חייב להיות לך איזה שהוא ברייקפוינט, שאתה חייב להעמיד את הדברים מול הלקוח. פעם לא הייתה לנו נקודה כזו, היינו נותנים את השירות עד הסוף, גם אם זה היה עולה לנו יותר, זה היה חלק מהמיתוג שלנו – אנחנו קומנדו, עושים הכל בשביל הלקוח, כמה שהוא צריך, מתי שהוא צריך, בלי חשבון. היום זה עדיין העיקרון המנחה, אבל אם סיימת את התקציב שלך, עוצרים. אם זו פשלה שלנו נעשה הכל, בלי חשבון, אבל אם אתה רוצה לשנות משהו? יש לזה עלות."

חיי כהתקף סטרס

אתה כל הזמן אומר לחץ ולחץ, מה עושים עם כל הלחץ הזה?
"על כל מה שדיברנו תוסיף את העבודה עצמה, כאוטית לגמרי, המגוון של העבודות הוא מטורף, אין דינמיקה קבועה של עבודה, שום דבר לא קבוע, הכל משתנה, הכל תלוי.. לפני שעה קיבלתי טלפון ממפיק, בגלל המונדיאל, הם צריכים למחר איזה סרטון, עכשיו 13:00? ב-16:00 הוא מביא לי את החומרים, אתה צריך להביא עורך, להתארגן, אלף ואחד דברים. דדליין, דדליין זו מילה שהיא היסטרית.

זה עובד בצורה הכי אבסורדית, שאתה בקריזה זה כאילו טוב, למה? יש מלא עבודה, יש עבודה, יש כסף, קריזה היא טובה. פתאום נהיה לך איזה שבוע שבועיים שקט, אתה מגיע לסטודיו, בית קברות, גם מלחיץ, לא עובדים, צריך לשלם חשבונות, זה לחץ שמגיע ממקום אחר, אז זה כל הזמן לחץ. מה עושים? זה טוב שאנחנו שניים ואז הסטרס יכול להתחלק. ויש גם את הסיפוק מהעבודה שמאזן".

סיפוק ממה?
בעיקר מהסרטים שאני עושה ללקוחות פרטיים. עשיתי פעם סרט לחתונה, צילמנו וערכנו, בצילומים השתתפו ההורים של החתן וההורים של הכלה. אחרי החתונה האמא של הכלה התקשרה אלי: 'עזוב שהסרט היה מדהים, הצילומים כל כך גיבשו בינינו, לא הכרנו אחד את השני'. אתה נוגע באנשים, אתה מרגש אותם.

עשיתי סרט בר מצווה לילד שלא היה מקובל כל כך מבחינה חברתית, הפקנו לו סרט מדהים, אמא שלו התקשרה אלי שבוע אחרי האירוע עם דמעות וסיפרה לי שהסרט פשוט שינה לו את כל הביטחון העצמי. אתה לא יכול לתאר לעצמך איזה אושר אתה מביא לאנשים שאתה עושה סרטים לילדים שלהם".

אז אם היית יכול היית עובד רק עם לקוחות פרטיים?
"לא, כי מהצד השני זה סוחט רגשית, זו עבודה מאוד אמוציונלית, אתה נכנס לאנשים הביתה, באופן פרטי, הדברים הם מאוד רגשיים. אם למשל אתה עושה סרט בת מצווה לילדה שההורים שלה גרושים, יכולה להיות רגישות מול האבא ואחרת מול האמא, אתה לפעמים נוגע במקומות הכי כואבים".

איך מחליטים איזה סרט לעשות לילד בן 13?
בגלל שיש לי נסיון, אני כבר יודע די מהר לפי המשפחה ולפי הילד. נגיד מגיע ילד, הילד ספורטאי, יש איזו פחות או יותר תבנית, רעיון לסרט שאני יכול לבנות איתו, מגיעה ילדה רוצה להיות רקדנית, גם יש איזו תבנית. אבל זה כל פעם משתנה, זה כל משפחה והאופי שלה, כל משפחה וההומור שלה. יש אנשים שאוהבים את הנוסטלגיה, את התמונות מהאלבום, קטעים מסרטים ישנים, יש אנשים שרוצים שואו, רוצים שהילד יעלה על רחפן ויהיה סופרמן, יהיה גיבור על. אחרי שאתה עושה את זה מספיק זמן, אתה מכיר המון אנשים, אתה מגיע לסיטואציה, אתה רואה את הדינמיקה, מי מוביל. יש בית שאתה מגיע ואתה רואה, הילד הוא ילד דומיננטי, בעיקר ילדות, ילדות דומיננטיות, חבל על הזמן אם היא לא מקבלת מה שהיא רוצה. היא תתחיל לבכות בפגישה, היא תצעק על אבא ואמא שלה. כל משפחה והדינמיקה שלה ואתה מתאים את עצמך".

גיבשתם את הרעיון הכללי של הסרט ואז?
"אם רוני יכול לצלם אז הוא מצלם, אם צריך עוד צוות 2-3 צלמים, מאפרים, סט, לוקחים פרילנסרים, הולכים, מצלמים ועורכים".

ואחרי, שאתה מגיע עם החומרים לסטודיו, לעריכה, אתה יודע מראש איזה סיפור אתה רוצה לספר?
"תסריט, אתה חייב, אתה לא יכול לצאת לצילומים בלי תסריט. העניין הוא לקחת את התסריט ולממש, פה יש הרבה נקודות שאתה יכול לפול בהן. יש תסריט, הכל נהדר, אבל בסט היתה שמש חזקה ולא הצלחנו לצלם את השוט הזה בדיוק כמו שצריך, קורות תקלות. היו אמורים להגיע 100 איש לאירוע חברה, בסוף הגיעו רק 50, וזה לא נראה טוב. בחדר עריכה שוברים את הראש מהצילומים, כי אף פעם הצילומים הם לא מושלמים. בחדר עריכה, אתה הרבה פעמים שומע את הצעקה – מי לעזאזל צילם את זה? אתה עושה פריים, עכשיו אני עושה עלייך פריים, בא צלם, איזה פריים עשיתי, מדהים, מצוין לראיון, רואים את המרואיין, רקע יפה, ואז יבוא הלקוח, יגיד- מה זה הפח זבל שם מאחורה, איך לא שמת לב".

ולא עולים לך הטורים מזה?
"עולים לי".

השורה התחתונה, קווים לדמותה

במונית מיפו, צלצול בסלולרי, המרואיין מבקש לתת דגש אחרון

"שזה לא יצא יותר מדי מתבכיין, יצא שדיברתי בעיקר על הדברים הקשים, זו לא השורה התחתונה שצריכה לסגור".

אז מה השורה התחתונה?
"שזה ממש לא קל אבל זה שווה את זה, אולי לא כל הזמן, אבל רוב הזמן. רוב הזמן זה שווה את זה".

בסדר, אבל תסביר למה
"אני אגיד לך, זה שווה כי גם היום, 16 שנים אחרי? אני לא שוכח את הזמן, ואני בטח לא לבד בזה, אחרי האוניברסיטה, וחיפשתי עבודה בכל מיני מקומות, בתקופה ההיא להקים עסק היה נראה כמו משהו שגדול עלי בכמה מידות, משהו שאנשים מבוגרים עושים, משהו שההורים שלך עושים נגיד, לא אתה. אם היית שואל אותי אז, לגמרי לא הייתי בטוח שאני מסוגל לדבר כזה, להקים עסק, עסק רציני, שעובד עם חברות ומחזיק עובדים, גם ברמת הדמיון, לא הלכתי לשם. אז זה שהצלחנו, שהסטודיו עובד, שיש לנו לקוחות, בלי להשתחצן, כמה מהחברות הכי גדולות בשוק, זה ממש לא מובן לי מאליו.

אז כן, זה הרבה לחץ, וזה כאוס וזה עבודה קשה ולפעמים עושים דברים שממש לא בא לעשות, אבל זה עובד, אני ורוני הקמנו פה עסק שעובד, שמחזיק את עצמו, שמצליח. יש פה קבוצה של אנשים ש"למה לא" זו הקריירה שלהם, הפרנסה שלהם, והם משלמים עם זה שכ"ד וקונים אוכל ומחזיקים משפחה וכמו שאני חיפשתי עבודה, עכשיו אני זה שנותן עבודה לאחרים.

אז אתה יכול להיות ציני על זה מהיום עד מחר, אבל אני מסתכל על הדבר הזה שיצרנו ואני גאה, אני גאה מאוד".