נסיוני ככותב ועורך תוכן כולל גם עריכת ראיונות מגזיניים עם יזמים ומנהלים בכירים בחברות וארגונים שונים. הראיונות אותם ערכתי פורסמו לאחר מכן במגוון אתרי תוכן מובילים.

לפניכם ראיון פרופיל אותו ערכתי עם היזמית אביגיל פרל, העומדת מאחורי חברת CupCare. הראיון פורסם באתר המגזין "כלכליסט-אינסיידר".

אביגיל פרל רוצה להציל את החזיות שלכן

בעולם של דימויים שטחיים וסטריאוטיפים מהירים אביגיל פרל היא מטרה קלה: היא צעירה, יפה, מחזיקה שאריות של מבטא אמריקאי וחייכנית הרבה מעבר לסביר ברחוב הישראלי. ואם כל זה לא מספיק, במקרה שאתם חובבי טראש טלוויזיוני, תזהו אותה גם כאקסית (כפול 2) של תוכנית הריאליטי "הישרדות", תואר שבעצמו מגיע עם סל דימויים שלא מקושרים תמיד לעומק אינטלקטואלי.

ההמשך המתבקש הוא כמובן לומר שפרל, היום יזמית פעלתנית, היא הרבה מעבר לדימוי הסטריאוטיפי שהיא מייצרת (והיא באמת כזו), ולהפנות אצבע מאשימה אלינו, בעלי האצבע המהירה על אקדח השיפוט. אבל העניין המעניין יותר היא העובדה כי פרל מודעת בהחלט למה שאתם אולי חושבים עליה, וגם אם זה מעצבן אותה לפעמים היא לא ממש תאשים אתכם. אחרי הכל, גם לה לקח זמן לגבש לעצמה תשובה ברורה לשאלה המהותית – מי אני?

אז מי את באמת?
"מי שאני היום, זה משהו שהתפתח עם השנים. בתיכון ובשנות ה-20 המוקדמות שלי, הייתי אדם אחר לגמרי. פעם חשבתי שכל מה שאני רוצה זה רק משפחה, רציתי ילדים, רציתי בעל חמוד. כל הדברים האלה שהיום מאוד חשובים עדיין, אבל הם בהחלט לא היעד או המטרה. היום הפנמתי שיותר מכל דבר אני יזמית. יותר מכל דבר נועדתי להקים חברה משלי ולרוץ איתה".

בדרך לתובנה הרשומה לעיל עברה פרל לא מעט תחנות ביניים שיכולות להרכיב שניים או שלושה סרטי דוקו: הגירה משפחתית לארה"ב בגיל 15, סטודנטית בקולג' אמריקאי שנלחמת על שמה הטוב של ישראל, עוזרת של עוזרת של חבר קונגרס, משתתפת בתוכנית ריאליטי, מורה באור יהודה והפאזה הנוכחית – הממציאה, המהנדסת, המעצבת והרוח החיה מאחורי Cup Care, פד חד-פעמי לחזיות וההמצאה שגרמה למשקיע הבלתי נלאה ג'ף פולבר לפתוח את הארנק ולהמר על הצלחתה.

"חזיות זה קצת כמו דמוקרטיה, לא מושלם, אבל אין אלטרנטיבה טובה יותר"

מתי החלטת להפוך ליזמית?
"ב-2012 בערך, עמדתי לסיים לימודי תואר שני בממשל בבינתחומי. עם השנים לאט לאט הבנתי במה אני טובה, מה אני אוהבת לעשות, ולקראת סוף התואר השני, דגדג לי באצבעות לעשות משהו משלי".

והמשהו הזה הוא פד לחזיות?
"התחלתי עם רעיון אחר – בגדי נשים על בסיס מבנה גוף, אבל הבנתי שזה לא מתאים לשלב הזה, ואז נזכרתי ברעיון שחשבתי עליו בגיל 17, אחרי כמה שנים טובות של לבישת חזיה – פד לחזיות".

למה זה נועד?
"חזיות הן קצת כמו דמוקרטיה, לא מושלם, אבל אין אלטרנטיבה טובה יותר. כולנו לובשות אותן, הן עושות דברים טובים, מחזיקות וכו', אבל יש תופעות לוואי: יש נשים שסובלות מהעובדה שזה פשוט לא נוח, וזה כל היום יושב על העור, יש בהן ברזלים, שאמנם עטופים אבל יושבים על הצלעות ואתה יכול לדמיין איזה כיף זה. נוצר שם הרבה חיכוך ומזיעים, בגלל זה יש לפעמים אדמומית ועוד כל מיני תופעות לא נעימות. הפד Cup Care הוא מאוד דק, מ"מ וחצי בעובי של בד בלתי אריג, שהוא מאוד רך ונעים, מבודד את העור מהחזיה, שומר על כל האיזור נקי ויבש ומונע את התופעות האלה. אני יכולה ללבוש אותו לשעה, שעתיים, אפילו ליומיים אם אני רוצה. להוריד את זה, לזרוק ולשים אחד חדש.

"יש לו תועלת באספקט נוסף, לנשים אין הרבה חזיות, לאישה יש בממוצע 9 חזיות, מהן היא לובשת במקרה הטוב 4, ומהן 3 שהיא לובשת יום-יום. נורא קשה לנו למצוא את החזיה שאנחנו אוהבות, אז אנחנו לובשות את החזיה שלנו הרבה, ואנחנו גם לא מכבסות אותה כל כך הרבה. אם יש בחורה שמכבסת חזייה אחרי כל שימוש, אני חייבת לפגוש אותה, היא כמו חד קרן. למה? כי ברגע שאת מכבסת חזייה היא נהרסת. הברזלים יוצאים, היא מאבדת מהאלסטיות, מקבלת צבע אחר, מכונת הכביסה זה השטן של החזיות".

ואיך הפד עוזר בזה?
"ברגע שאת שמה את הפד, החזייה לא מתלכלכת ואת לא צריכה לכבס אותה כל כך הרבה. כל בחורה יודעת שאין חזייה לבנה שנשארת לבנה יותר משבועיים. ברגע שאת לובשת חזייה לבנה היא מקבלת מין לכלוך אפרפר, הפד מונע את זה".

איך הפכת את הרעיון למוצר ממשי?
"לא לקחתי מהנדס. ישבתי בבית וציירתי וחתכתי ואז נכנסתי לחנות של חיתולים למבוגרים ליד הבית שלי על אבן גבירול, וביקשתי חבילה ענקית של חיתולים. התחלתי לחתוך משם בדים, כי זה בד מאוד איכותי בחיתול, בסוף יצא לי עיצוב של מוצר שיש לו כנפיים ויכול להתאים את עצמו לכל סוג חזייה. הפד בא בשלושה גדלים, שלושה צבעים ושתי רמות ספיגה, אחד ליומיום ואחד לספורט".

תעשיית החזיות ברמה בינלאומית היא תעשיית ענק, ששווה עשרות מיליארדים. אם זו באמת בעיה כזו נפוצה, למה הם לא מייצרים חזיות יותר נוחות?
"אנשים שואלים אותי איך לא עשו את זה עד עכשיו, אבל אפשר להגיד את זה על כל מוצר, כי לא עשו. אלו חברות ענק שפועלות כנראה לאט. אולי התחילו ועשו את זה לא נכון? מיליון סיבות. זה לא מפני שאין לזה צורך אמיתי".

כמה יעלה פד כזה?
"בערך 20 שקל לחבילה של 7-8 פדים".

באיזה שלב החברה נמצאת עכשיו?
"אנחנו ממש עוד מעט מתחילים לייצר, בסין".

כמה כסף את עוד צריכה לגייס להערכתך?
"לשנה הקרובה, בסביבות החצי מיליון דולר".

בואי נלך קצת אחורה, איך משכנעים משקיע כמו ג'ף פולבר לרשום צ'ק?
"כשחזרתי לארץ ב-2007 עבדתי בסטארט-אפ שנקרא Kaltura, במסגרת העבודה שם אמרו לי לפגוש אדם שיש לו המון המון חברים בפייסבוק בשם ג'ף פולבר (משקיע ויזם הייטק יהודי-אמריקאי, י.ר.). זה היה לפני 8 שנים ושמרנו על קשר עסקי-חברותי, עשיתי לו פיץ' לרעיון והוא מאוד אהב והחליט להשקיע".

מה היה הפיץ'?
"מפני שהכרתי אותו הוא כבר ידע מי אני, אז היה לו יותר קל לו לשפוט. הוא אמר שהוא לא לחלוטין מבין את הרעיון, אבל הוא מאמין בי ויודע שאני אצליח".

כמה כסף בערך הוא השקיע?
"עשרות אלפי דולרים"

בעיר שממנה מגיע הכל

בשנת 1997, הובילו שיקולי קריירה את משפחת פרל מרעננה היישר אל עמק הסיליקון בקליפורניה, מהלך שהשליך את הנערה הישראלית אביגיל אל סרט מסע אמריקאי שהתחיל בתיכון בעיר פאלו אלטו, עבר דרך לימודים בקולג' בסנטה קרוז, והסתיים במסדרונות הקונגרס בעיר הבירה וושינגטון.

מה הביא אותך לוושינגטון?
"בקולג' הייתי נורא פעילה למען ישראל. טסתי לוועידת אייפא"ק השנתית בוושינגטון והתאהבתי בעיר. זו העיר הכי מדהימה בעולם. פריז הכי יפה, ניו יורק הכי מגניבה, אבל בוושינגטון יש משהו של כוח, אתה מגיע לשם ואז מרגיש – אהה, אז מפה מגיע הכל. זו עיר מאוד נקייה, מרשימה, מכובדת. מאוד אולד פאשן כזו".

איך צעירה ישראלית מתקבלת לעבודה בקונגרס?
"הכרתי אדם נחמד שעבד בבית הלבן, שהכיר מישהו נחמד שעבד בקונגרס. התראיינתי והתקבלתי. לא קיבלתי איזו פרוטקציה מיוחדת, הייתי כמו מתמחה, במשרה מלאה. אחרי שנה בוושינגטון, שהיתה חווייה מדהימה, הרגשתי שאם אני לא קמה וחוזרת עכשיו לארץ, זה לעולם לא יקרה. ארזתי כמה דברים, כמה קופסאות וחזרתי. יכולתי להישאר עוד ולקבל אזרחות אמריקאית, אבל הרגשתי געגוע עז לארץ"

געגוע לאנשים? לנוף?
"לא ידעתי למה. בוא נגיד ככה, ישראל שהכרתי ב-1997 זו לא היתה אותה ישראל של 2006. ישראלים היום בגדול אוהבים לקרוא לי אמריקקית".

ביום שגילו שאני אשכנזיה

מסע החיפוש העצמי של פרל המשיך גם בארץ הקודש, ודילג בין המשרה ב-Kaltura, לעבודה משרד יח"צ, משם ללימודי תואר שני בממשל במרכז הבינתחומי, ומן האקדמיה אל הקמת Cup Care, ובמקביל – באופן די יוצא דופן – גם אל מערכת החינוך הישראלית.

"סיימתי תואר שני, פתאום ראיתי פרסומות ל'חותם' שזו תוכנית הסבת אקדמאים להוראה, בפריפריה החברתית או הגיאוגרפית של ישראל".

והחלטת ללכת על זה כי?
"באמת האמנתי שאני יכולה לשנות. באמת באמת. האמנתי שמפני שאני טובה מול קהל, ואני מאוד טובה בלהתחבר לאנשים, במיוחד לילדים, שאהיה טובה בזה. הרגשתי שאני יכולה ללמד את הילדים האלה המון".

ומה גילית בפועל?
"שלהיכנס לבית ספר עם ילדים ישראלים, זו חוייה מאוד מאוד קשה. זרקו עלי פעם שולחן, זרקו עוד כמה דברים. הייתי בבית ספר באור יהודה, זה לא בית ספר קל, מאתגר. לימדתי אנגלית, כיתות ז'-ח'. החודשים הראשונים שלי כמורה היו קצת כמו מין חלום בלהות, בכל הפסקה הייתי מגיעה לחדר מורים ובוכה".

גילויי אלימות?
"אלימות, ברור. זה דווקא בסדר, אם תלמידים הולכים מכות אני יודעת להיכנס באמצע ולהפריד, למרות שאמרו לנו שאסור".

מעבר לקושי, הרגשת שאת משפיעה עליהם באיזה שהוא אופן?
"כן. בסופו של יום, מפני שלא הייתי מאוד 'מורתית', הייתי יותר חברה שלהם. שזה אגב דבר רע כמורה, כשאת לא מספיק קשוחה ושמה חוקים, כי אז לא מכבדים אותך ולא מקשיבים לך. הכיתה נראית כמו גן חיות. ממש, כמו בסרטים, ניירות עפים באוויר ותלמידים קמים, ומקללים ומדברים בטלפון. אבל התלמידים שלי באמת אהבו אותי, הם לא כל כך רצו ללמוד איתי, אבל הם אהבו אותי. לימדתי אותם דברים על החיים, זה מה שהרגשתי. הם לא הבינו את זה שאני בחורה ויזמית, את זה שיש לי תואר שני ואני מורה. הם היו אומרים לי: 'כפרה עלייך המורה, למה את פה אם יש לך תואר שני?'. אני לא יודעת אם בגללי הם יעשו משהו שונה בעתיד, אבל אולי הם יחשבו איפשהו שזו יכולה להיות אופציה".

הסוגיה העדתית היתה קיימת שם?
"ברור, זה היה הנושא המרכזי. יום אחד הם גילו שאני אשכנזיה, 'אבל המורה, את לא קרה'. זה היה אישיו, הם אפילו אמרו לי מה ההיררכיה של העדות, איזו יותר נחשבת. יש רצף ברור. באמת נפקחו עיני לישראל מפולגת".

והחזקת בזה שנתיים?
"בחתימה מתחייבים לשנתיים. אני חושבת שקרוב ל-20 אחוז מהמחזור שלי פרשו באמצע השנה הראשונה או בסוף השנה. אני גם רציתי לפרוש. בהתחלה המחשבה היתה לעזוב אחרי חודשיים, או לנסות להחזיק מעמד עד סוף הסמסטר. נשארתי שנתיים, ואז Cup Care כבר התקדמה למקום שהייתי חייבת לעזוב ולהתמקד רק בה".

"המראה שלי הוא חלק ממני"

לפני שניכנס לפרק הבא, גילוי נאות – אני גבר, ואפשרות קיימת היא שאם הראיון הזה היה נערך על ידי אישה, האבחנה הבאה לא היתה עולה כלל לדיון. אבל מאחר והדברים המגדריים הם כפי שהם, החלטתי לתהות איך מתמודד עולם העסקים הישראלי של 2015 עם השילוב בין בחורה צעירה, חזיות ויזמות עסקית, האם כחברה הגענו למקום שבו יזמית דוגמת פרל מקבלת יחס ענייני או שנותרה לנו עוד דרך לצעוד בה?

"צריך להבין כמה קשה היה לי לדבר על זה לפני 3 שנים, בטח עם גברים. לא ידעתי איך לדבר על זה. זה היה כל כך מביך בהתחלה. היום אני כבר מדברת חופשי. אבל תחשוב מה אנשים חשבו שסיפרתי להם שהקמתי חברה. הצורה היחידה שהחברה הזו קיבלה תוקף כעסק אמיתי, היתה כשג'ף פולבר השקיע בי. ברגע שקיבלתי את הכסף ממנו, וזה ג'ף פולבר, אנשים אמרו – אה, איזה יופי, יש לך חברה. היתה לי חברה כבר חצי שנה לפני זה, אבל בסדר. מבחינתם עכשיו זה כבר לא משחק, זה אמיתי".

את חושבת שזה עניין של מגדר? שאם אחיך למשל היה מגיע עם רעיון היו רואים בו סטארטאפיסט, אבל מפני שאת בחורה ההתייחסות שונה?
"ברור, על אף שאני מאוד מאמינה שישראל די שוויונית ביחס למדינות אחרות. בסך הכל אנחנו בסדר, אבל גם למשל בכנס שפגשת אותי (יום החדשנות של אונ' ת"א, י.ר) – אף אחד לא חשב שאני הקמתי את החברה, שאני המצאתי את זה. אנשים בדרך כלל שואלים – אה, את בשיווק? את בכוח אדם? ביח"צ? חושבים שאני דיילת ששכרו לעמוד בתערוכה. אז אחרי כמה פעמים ששאלו – אז מי הקים את זה? הבנתי שאני צריכה להתחיל להגיד את זה – שלום, אני אביגיל פרל, המצאתי, הקמתי, פיתחתי ואף הינדסתי את המוצר הזה. זה נשמע פלצני ומעצבן, אבל הבנתי שאם לא אגיד את זה, אף אחד לא יבין מהדברים שאני מתארת שזה אני"

הנחת היסוד שלהם היא שאת לא המייסדת?
"כן, גם הרבה פעמים היו אפילו אנשים ששאלו אותי – אין לך שותף? לא, אין לי שותף".

בחודשיים האחרונים יצא לי להיות בכמה תערוכות מקצועיות, בתחומים רציניים כמו פיננסים, טכנולוגיה, ביולוגיה. רואים בהן שוב ושוב חברות רציניות שמעמידות בכוונה דיילות צעירות ויפות בדוכנים, כמעט בלי קשר לעניין עצמו. הם מניחים שזה עובד.
"אם אדם רואה את הדוכן שלי ומה שהוא רואה נעים לו, ובגלל זה הוא בא לדבר, זה חלק ממי שאני. אני לא יכולה להפריד את איך שאני נראית. תמיד אלבש שמלות ואראה מתוקתקת. אם זה חלק ממה שאני מוכרת? לא יודעת, זה חלק ממני, אנשים מגיבים לזה. זה כמו חיוך. אני יודעת שאני חייכנית, צוחקים שאני חייכנית מדי. כל כלי שקיבלתי או בניתי, אני אשתמש בו".

את רואה את ההשפעה של המראה מול אנשים בזירה העסקית?
"אני מודעת לאיך גברים ונשים מגיבים אלי. הרבה מזה זה אישיות. אם הייתי נאה, אבל אהבלה, זה היה נחמד לדקה. אבל אני יודעת שמאחורי מה שאתה רואה יש גם עוד, והעוד לדעתי הוא הרבה יותר חשוב, מעניין ומרשים ממה שאתה רואה פיזית, אז אני בסדר עם זה. שמע, קרו דברים לא נעימים, שקיבלתי תשומת לב עלק חיובית ופוגענית בגלל זה. כשהייתי ילדה זה מאוד כאב, היום זה לא קורה יותר".

תמיד היית בטוחה ב"גם עוד" שיש לך להציע, או שזה תוצר של עבודה עצמית?
"פעם חשבתי שזה רוב מה שיש לי להציע, תמיד ידעתי שאני נראית בצורה מסוימת וידעתי שיש עוד, והתמקדתי בחיצוני, או חשבתי שזה הרבה ממה שאני צריכה למכור. עם השנים, כחלק מהפיתוח הפנימי שלי, גיליתי שזה לא החלק החשוב. בתור ילדה, היו קוראים לי יפה הרבה פעמים. עם השנים זה עצבן אותי, בעיקר מאז שאני רואה את עצמי כאשת עסקים, שמצליחה בלי קשר לאיך שהיא נראית. אמרתי להורים שלי שזה לא בסדר שאנחנו שמים דגש רק על זה. ומאז אמא שלי כל פעם שאני באה בשמלה יפה או משהו אומרת לי – 'אביגיל, את נראית כל כך חכמה!', עם מבטא הונגרי חמוד. אני לא חושבת שיש הרבה נשים שמושכות תשומת לב בעולם הזה ולא הוטרדו בצורה זו או אחרת, אבל אני לא פותחת עסק כדי להילחם בזה. אני פותחת עסק כי אני מי שאני, ואני רוצה לעשות אותו ולהצליח איתו, ואם הדברים הכואבים והמעצבנים והפוגעניים קורים בדרך, הם לא יסיטו אותי מהדרך".

יש אנשים שחווים חיים שלמים בלי להצליח לשנות את זה, ונשארים מאוימים מאיך שהסביבה מגיבה אליהם. מעניין לדעת איך עושים את זה? אם היית מפתחת את זה בתור מוצר, זה היה מאוד אטרקטיבי.
"אם אנשים מוצאים עצמם במקום שהם לא רוצים להיות בו, לא בושה לנסות לתקן את זה עם איש מקצוע. גם כדי להבין את עצמך יותר. העובדה שזה גורם לאנשים להסתכל עליך בצורה שלילית, שיילכו לחפש. לי היו כמה שלבים שניסיתי להגיע למה שאני היום ולא הצלחתי, ואז אתה נופל בחזרה אחורה, ואז אתה מנסה משהו אחר ושוב לא הולך, והעלייה קצת יותר וגם הנפילה יותר קשה. בסוף הצלחתי בין הטיפות.

"זה ראיון שהכל בו נשמע יפה ומקסים ו-ורוד, וזה לא תמיד ככה. אם להיות אשת עסקים והתקופה של הריאליטי, ואם זה להיות ילדה שחשבה שהיא משהו מסוים והצליחה לגדול להיות אישה שהיא משהו אחר, יש בזה לא מעט קשיים פנימיים, חיצוניים. לא כולם תומכים. נראה לי שאם הכל היה סבבה, זה לא היה מתקדם. קראתי משפט שאני מאוד אוהבת – 'כדי לירות חץ בכיוון הנכון, אתה צריך קצת ללכת אחורה כדי לכוון אותו ולראות'. אהבתי את זה, אז היו הרבה צעדים אחורה וכיוון מחדש ובסוף יורים".

הרבה יזמים מספרים על התחושה של הבדידות, לקבל החלטות לבד. זה מוכר לך?
"כן, זה עולם בודד אבל בתקווה שבקרוב זה לא יהיה. בינתיים אני בסדר, יש לי משרד שבניתי לעצמי בבית, תליתי את התמונות של cup care בכל מקום, ואני יושבת שם ועובדת על המחשב, ולפעמים אני יושבת על המיטה עם המחשב. אני הולכת לאירועים, אבל כן, הרבה פעמים אני מרגישה מאוד בודדה".

את נהנית מזה?
"אני סופר נהנית מזה. על אף הקשיים והנפילות שקורות על בסיס כמעט יומי, אני באמת נהנית מזה. מאז שאני ילדה קטנה לא הייתי בטוחה מה אני אמורה להיות. אחי הגדול ידע מגיל אפס שהוא יהיה רופא והוא רופא מוכשר ומצליח מעל ומעבר – כי הוא ידע תמיד שזה מה שהוא רוצה לעשות. יש לי אמנם את הרצון לדחוף את עצמי, אבל לא ידעתי לאן לנתב את זה. זו הסיבה שעברתי את מה שעד עכשיו שמעת, את כל הנתיבים השונים שניסיתי ודחפתי אבל לא עד הסוף, כי הם לא התאימו כנראה".