ראיון מגזיני שערכתי עם הדוגמנית ולדה קוקס. הראיון פורסם במגזין "כלכליסט-אינסיידר".

איך נראית קריירה של דוגמנית עצמאית?

אם תקדישו לכך כמה שניות, רוב הסיכויים שפניה של ולדה קוקס יראו לכם מוכרים. הסיבה לכך פשוטה למדי: בגיל 23 מחזיקה קוקס ברזומה מרשים בעולם הדוגמנות הישראלי, הכולל קמפיינים לחברות דוגמת TNT, אופטיקנה, שורה ארוכה של מעצבי אופנה, כתבות במגזינים נחשבים וכל שאר תוויות ההצלחה המקובלות בביצה המקומית.

כיצד הפכה ילדה רזה מאוקראינה לנציגת מראה ה"טום בוי" בעולם האופנה הישראלית? האם חייה של דוגמנית בלונדינית, רזה, יפה ומצליחה הם באמת התגשמות החלום הנוצץ שאנחנו מדמיינים? כמה באמת מרוויחה דוגמנית ישראל מצליחה בישראל? כדי לנסות ולענות על תשובות אלו ואחרות נפגשתי עם קוקס בבוקר יום אביב לשיחה על החיים עצמם.

לבד בגיל 16

מתי עלית לישראל?
"אני בקושי 8 שנים בארץ, הגענו בגיל 13 בערך, מאוקראינה, מחרקוב. סבתא שלי גרה פה כבר 11 שנה, ואחר כך אני ואמא שלי הצטרפנו".

איך מרגישה ילדה שמגיעה לארץ זרה?
"הגענו לחיפה, לסבתא, לבית ספר הכי רוסי, שמעתי מתחת לחלון שלי קללות ברוסית, אמרתי – וואלה אני בבית. לא היה לי אולפן, היתה לי חיילת מדהימה שלימדה אותי עברית, תוך שנתיים התחלתי לכתוב, לקרוא בלי בעיות, בחורה שהיא רוסיה אגב, היא דיברה איתי רק בעברית ופשוט הייתי חייבת להבין אותה".

בתור ילדה היית מודעת לזה שאת יפה?
"חשבתי שאני מגניבה, יותר מיפה. הייתי בלינג בלינג, עם 38 פירסינג בתוך הגוף, קעקועים ודברים כאלה. הייתי סוג של ילדה פנקיסטית עם מוהיקן, ומישהו קלט אותי, אותי וחברה, והציע לנו להיות ניצבות באיזו סדרה בהוט, בגיל 14 בערך".

מה אמא שלך אמרה על זה?
"הייתי ילדה עצמאית כזו. תמיד הייתי אמא של אמא שלי, בגיל 16 כבר עברתי לגור לבד. אמא שלי שכרה דירה לאיזה שנה ואז עברה לגור עם החבר שלה, ואני נשארתי בדירה. וכן, אחר כך היה עוד חבר, היתה עוד דירה".

מה אמא שלך חושבת על זה שאת דוגמנית היום?
"היא אומרת שאני צריכה סוכן נורמלי. אמא די גאה. פעם גם היא וגם סבתא שלי היו באטרף: אוניברסיטה, אוניברסיטה, אוניברסיטה. אז ניסיתי את זה, אבל אחרי שהתחלתי להביא הביתה סכום קצת יותר גבוה ממה ששתיהן מרוויחות יחד, השאלה הזו ירדה. הן עדיין בעד אוניברסיטה, אני בעצמי בעד, אבל אני לא בטוחה לגבי לימודים בארץ".

ואבא?
"הוא גר באוקראינה, ההורים שלי גרושים מאז שאני בת 6, אבל ביחסים סבבה, הם מדברים בסקייפ, אני טסה אליו מדי פעם. לא ראיתי אותו 7-8 שנים, עד שלפני כמה זמן התחלתי לנסוע לשם לבד. מדהים שם, ארכיטקטורה מדהימה, אנשים כיפיים, מעניינים, יש תמיד לאן ללכת, מה לראות, מה לאכול".

הם במצב לא פשוט שם עכשיו, לא?
"טירוף. אני לא יכולה לדבר על זה, זה לא נכנס לי כל כך למוח. קייב עצמה בסדר, לא קורה שם יותר מדי, אבל כל מה שמסביב זה ממש טירוף. אנשים על קו העוני וסבתא שלי, זה מפחיד. אני לא יודעת ממה הם חיים ואיך הם חיים. אני מבקרת שם, מביאה 300 דולר לסבתא, היא חיה מזה חודשים ובוכה מאושר".

זה נתן לך פרספקטיבה אחרת לגבי החיים בישראל?
"עזוב אותך, בסופו של דבר תמיד נראה שטוב איפה שאנחנו לא".

"כל הכסף מסביב, זה לא באמת קורה. אנחנו לא בחו"ל"

איך עברת מניצבות לדוגמנות?
"התחלתי לצלם את פרויקט הגמר שלי בבית הספר, אז יצא לי להסתובב הרבה בת"א ולהכיר צלמים. כך התחילו להציע לי להיות גם מהצד השני של המצלמה, יותר מאשר לצלם. זה פשוט הפך להיות סוג של מקצוע ואף פעם לא תכננתי, זה פשוט התגלגל והתגלגל. בגיל 17 כבר חתמתי על חוזה בסוכנות עלית".

חוזה זה אומר שאת מקבלת מהם משכורת?
"זה אומר שהם מקבלים 35 אחוז עמלה לפחות ממה שאת מרוויחה. כל הסיפור הזה שנותנים לך מסביב: כסף לנסיעות, למדידות, דמי כיס, זה לא באמת קורה, אנחנו לא בחו"ל. זה רק נשמע יפה. זה נגמר אחרי שנתיים וזהו, נהייתי סוג של עצמאית. הבנתי שאני מסוגלת לעשות את זה לבד, אז בשביל מה?".

אז איך את מנהלת את העסק – ולדה הדוגמנית?
"לקוחות מתקשרים אלי ויש לי יומן. זה גם נורא פייסבוקי, רוב הלקוחות פונים בפייסבוק. הם פונים, שואלים אם אני פרילנס, אני עונה שכן, אומרים – יש לנו צילום כזה וכזה. לפעמים יש אודישנים, עכשיו אני יותר מוכרת אז אני עושה פחות אודישנים. אחר כך מתקשרים אלי ואומרים לבוא ללקוח, אם הוא רוצה לראות מספר ספציפי של בנות ולא לעשות את כל הבלגן הזה של אודישן, לראות במקום 300 דוגמניות רק נגיד 10. מסתכלים עלייך, אחר כך יש מדידות, רואים אם זה מתאים להם או לא, וחוזרים אלי אחרי עוד איזה יומיים ומסכמים".

כמה שעות נמשך יום עבודה בדרך כלל?
"זה כל כך שונה. בעבודה עם TNT, למשל, זה יכול להיגרר ל-17 שעות. בדרך כלל מנסים לגמור עד 10 שעות, כי אחרי זה מקבלים תשלום על שעות נוספות".

ובמהלך היום הזה, את בעצם רק עומדת מול המצלמה?
"כן, מחזיקה את הפרצוף".

ואיך היחס אלייך תוך כדי?
"יש אנשים שאתה יותר אוהב לעבוד איתם ויש כאלה שפחות, יש כאלה שאתה עובד איתם שנים, אז זה חברי וצחוקים, ואתה יודע מה אתה צריך לעשות והצלם יודע".

יש מקרים שבהם זה יותר מנוכר?
"כן, כל הזמן נוגעים בך, בשיער, בפרצוף וזה קשה".

קורה שאת צריכה להיות אסרטיבית מולם?
"לפעמים. תמיד יש אוכל, לא יגידו לך לא לקפה או לא לדרינק, אין כזה דבר, אבל כן, עם הזמן התחלתי להרשות לעצמי. אני למשל לא נכנסת למים. צילומים בחורף שבהם צריך להיכנס למים או יש צינור מים, ואם קר, אני פשוט לא עושה את זה. היה מקרה שאיפרו אותנו בצבעים ונשאר לי צבע על הפרצוף לשבוע. היום אני לא משתתפת בצילומים שכוללים מלא בודי-ארט או דברים מוגזמים כאלה, אם רוצים לחמצן לי את הגבות נגיד. עכשיו במעמד שאני נמצאת בו אני יכולה להגיד – אני לא עושה את זה. כי זה פוגע בסופו של דבר, הסתובבתי שבוע עם כתם על הלחי".

והאסרטיביות הזו באה לך טבעי, או שהיית צריכה לעבוד על זה?
"הייתי צריכה לעבוד על זה, להראות קצת אופי. פעם הייתי עושה כל מה שאמרו לי, חימצנתי גבות ולא רק פעם אחת. כשזה ממש ממש נדרש אני עושה את זה גם היום, אם אני יודעת שזה באמת חובה, ואם בסופו של דבר הלוק יראה טוב יותר, אז יאללה".

הלקוחות מגיעים בגלל איך שאת נראית, כי הם מחפשים את המראה המסוים שלך?
"בדיוק".

כשאת מחכה לאודישן, זה כמו בסרטים? את יושבת בחדר המתנה עם עוד 3 בלונדיניות שנראות ממש כמוך?
"כן. זה יכול להיות 3 או 30 בלונדיניות, תלוי כמה דוגמניות הלקוח רוצה לראות".

מה הדינמיקה בחדר הזה?
"אנחנו מכירות אחת את השנייה בפרצוף, לא מעבר. אין שום דינמיקה".

אבל אם יבחרו במישהי אחרת בחדר ולא בך, תפסידי עשרות אלפי שקלים.
"כן, בגלל זה המקצוע לא יציב. יכולים להיות גם חודשים שבהם את יושבת בלי עבודה, עד שפתאום בא לך קמפיין. זה נורא קשה. אין בזה שום יציבות, וזה המינוס היחידי של העבודה הזו. איך מנהלים את זה? אני עדיין לא יודעת איך עושים את זה".

 בנעלי קרוקס, מכינה מרק קובה

יש לך עוד מקורות הכנסה, יותר יציבים?
"אפשר ללכת להיות ברמנית פעמיים בשבוע, אבל אני לא עושה את זה. הייתי טבחית, ידיד פתח מסעדה ירושלמית "עזורה", ואחרי זה הם פתחו סניף בת"א, ועבדתי שם בתור טבחית. אני עומדת עם קרוקס במטבח, מוזגת מרק קובה ונורא נהנית. אנשים לא הבינו, מגיעים לאכול, סוג של מכירים אותי, יושבים עם פלאפון ומצלמים אותי, כי הם לא מבינים אם זו אני או לא אני, זה די פאן".

זה מביך אותך?
"ממש לא. אז יש אנשים חושבים שיש לי הרבה כסף ולא מתאים לי לעמוד עם קרוקס במטבח".

איך את מתמחרת את עצמך?
"אני יודעת פחות או יותר מה קורה בתחום. זה עובד ככה: המחיר של העבודה תלוי בשימושים שהם מתכננים לעשות בתמונות ובטווח זמנים. אם משתמשים בתמונות רק לאינטרנט זה פחות כסף, אם זה רק לוקבוק שמיועד למדיה זה סכום אחר, אם זה הולך להיות קמפיין – שלטי חוצות, פרסומות וידאו – אז מדובר בסכומים אחרים. לוקבוק זה משהו אחד, קמפיין זה משהו אחר. הטרנד עכשיו זה לנסות לעשות חצי קמפיין, שזה, במילים יפות, להגיע איכשהו לכך שזה לא יישמע כאילו לקחת קמפיין".

אז לקוחות מנסים להמעיט בתיאור הפרויקט. יכול להיות שהם חושבים שאת דוגמנית צעירה ויהיה קל יותר לשכנע אותך?
"כן, בטח. כי אני דוגמנית בלונדינית צעירה, ועוד בלי סוכן".

ואיך את מתמודדת עם זה?
"זה עניין של ניסיון. אני מתייעצת עם חבר שלי גיגי, עם אמא שלי, עם דוגמנים אחרים מהתחום".

במה חבר שלך עובד?
"הוא רב-תחומי. היתה לו להקה שנקראת טייגר לאב, הוא גם צלם במוסף גלריה של הארץ. עכשיו התחלנו לעשות פרויקטים של וידיאו. הוא מביים את זה, אנחנו טסים לקייב, אוקראינה, כרגע עשינו פרויקט על נרקומניות. צילמנו עכשיו באוקראינה סרט קצר למעצבת שקוראים לה Elle Sasson, צילמנו את זה עם חיות, דובים, שכרנו דוב! מטורף".

דוב? ממי שוכרים דוב?
"הלכנו לבנאדם שמחזיק דוב, שמחזיק אותו פיזית בבית, זה היה חורף, הדובים ישנים. הערנו אותו מהשינה שלו, הבאנו אותו לסט עם נמרים ובחורות, עשינו קאסטינג וצילמנו סרט קצר. עכשיו אנחנו רוצים לצלם, גם באוקראינה, פרויקט על ילדים שחיים ברחוב, בלי הורים ובלי משפחה".

"אני לא יכולה להיראות יותר טוב ממה שאני נראית כרגע"

רגע לפני סיום הראיון אני מבקש מקוקס (23) לתעד אותה במצלמת האייפון. למרות היעדרה של ערכת התמיכה שדוגמניות במעמדה רגילות בהן היא מהנהנת בחיוב, ותוך אלפית שניה לערך עוברת כמו קסם ממצב "אני בשיחת טלפון מעצבנת" להבעת "אני מוכנה לקלוז-אפ שלי, מר דה מיל".

יכולתה של קוקס להתמסר למצלמה ולייצר את התוצר הוויזואלי המבוקש חידדה שאלה: האם הצלחתה של קוקס כדוגמנית הגיעה בזכות יכולת להחצין בקלות כריזמה פנימית, או שמא תמונותיה מציגות את יכולתה לעטות במהירות כל מראה מבוקש ככיסוי בעובי עור בלבד, בעוד המתרחש פנימה נותר חסוי מעין זרה?

אותה שאלה, רק בזווית אחרת, הדהדה למן תחילת הראיון. במהלך השיחה בינינו ענתה קוקס ללא עכבות על כל שאלה שעלתה, אישית ומקצועית כאחד, ועדיין, אולי בשל הטון האגבי שבה תיארה חוויות לא פשוטות, נותרה תהייה, האם התמונה המצטיירת מדבריה הם מפגש עם ולדה קוקס "האמיתית", או שמא ניתן לי עוד מעטה חיצוני דק, שנועד להסתיר את המתחולל פנימה? לא ברור.

לא קשה כל הזמן לעמוד למבחן, ששופטים אותך כל פעם מחדש ועוד על איך שאת נראית?
"בגיל נורא צעיר זה יכול להיות יותר פוגע. את מגיעה לאודישן ומסרבים לך.את אומרת 'וואלה, אני לא מספיק טובה'. את מתחילה לחקור את עצמך, למה לא לקחו אותי? לא אומרים לך בפנים, אין שם מישהו אכזרי כל כך, אף אחד לא בא ואומר לך בפרצוף – אתה לא מתאים כי… זה יותר דפוק. לא אומרים לך למה אתה לא מתאים, לא מסבירים לך.

היום אני מתייחסת לזה יותר בתור פאן, זה הכל מסחרי, יש דברים שאני יותר מתאימה בשבילם, דברים שאני פחות, זה הכל. זה ההסבר היחידי שלי. בתור בת 17 כל מה שעשיתי היה ללכת ולהוכיח את עצמי, להיות הכי טובה. היום הגעתי כבר למעמד מסוים. השאלה היא כמה זמן זה יחזיק, כמה זמן אני אהיה רלוונטית".

הגוף שלך הוא בעצם העסק שלך, כמה את משקיעה בלתחזק אותו?
"כמעט ולא. אם ידרשו ממני לרזות אז אולי, בינתיים זה לא קרה. לא טוב להיות שמנה מדי, לא טוב להיות רזה מדי. היום יש לי אודישן ל-Sacks, כל שנתיים אני עושה איתם את האודישן הזה, הם נורא מעוניינים בי, אבל המידות שלהם פשוט נורא גדולות עלי, אפילו עם מידת Small הבגד לא נראה טוב עלי. אז עכשיו הם התקשרו אלי – ולדה השמנת שני קילו אולי? את יכולה לבוא לאודישן? אני יודעת שבסוף זה לא יקרה. לא השמנתי, ככה אני. מגיל 17 ועד עכשיו המשקל שלי נשאר בין 47 ל-50 ק"ג, ויותר מזה אני לא אהיה. זה המבנה של הגוף שלי. אני לא יכולה פיזית להשמין. אני בשלנית, אני מבשלת, אני אוכלת, אני לא מהבנות האלו שמגבילות את עצמן".

נשמע כאילו ההתנהלות שלך לא מאוד מתוכננת. את לא מנסה לתכנן איך לגרום ללקוח לשלם לך יותר ממה שהוא משלם היום?
"אני לא יכולה להיראות יותר טוב ממה שאני נראית כרגע, ואני לא עושה בשביל זה משהו ספציפי. אי אפשר בביזנס הזה לחשוב שנה קדימה".

כרגע את מרוויחה מספיק כדי לחיות רק מדוגמנות?
"אתה יודע מה זה עוסק פטור? זה עד 70 אלף שקל בערך? תחלק את זה ב-12 חודשים ותראה מה יוצא לי לחודש, לא חגיגה גדולה".

כששואלים אותך מה את עושה, מה את עונה?
"שאני רב-תחומית. לדוגמא, מגיע לארץ מופע מאמסטרדם, לא בדיוק מסיבת בדס"מ, משהו מיני אבל נורא יפה. הולך להיות עכשיו אירוע במועדון, ואני עוזרת לחברים שלי בזה. מה לי ולזה? אז היומיום שלי הוא נורא רב-תחומי. אני גם מציירת בטכניקה משולבת של צבעי מים ודיו. פשוט אין לי זמן. רציתי לעשות תערוכה של 7 פורטרטים של גנרלים, ציירתי את ביסמארק ושם זה נגמר. אין לי זמן".

יותר מעניין אותך להיות אמנית מדוגמנית?
"שאלה טובה. אני לא באמת אמנית, אני עוד לא שם. לעבוד עם הגוף, זה משעמם בשלב מסוים, אבל אני עדיין אוהבת את זה".

את חושבת שאת מוכשרת?
"כן, אני רק עוד לא יודעת במה".